האם המשיך הפולחן במקדש בירושלים לאחר חורבנו?

בפוסט זה אציג השערה לפיה השלטון הבבלי, לאחר חורבן ירושלים והמקדש, איפשר המשך פולחן במקום המקדש, אך האישור היה מצוצמם ואסר הקרבת קרבנות מן-החי. מצב חוקי זה נמשך עד להצהרת כורש.

לאחר חורבן ירושלים והמקדש, מונה גדליהו בן אחיקם בידי הכובש הבבלי להיות מושל. לאחר זמן מה )כמה? זו שאלה בפני עצמה( אחד ממשפחת המלוכה של בית-דוד, ישמעאל בן נתניה, רצח את גדליהו )ירמ' מא,א-ג.( מיד לאחר ישנו תיאור מעניין על פולחן לכאורה במקדש בירושלים.

"וַיְהִי בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי לְהָמִית אֶת גְּדַלְיָהוּ וְאִישׁ לֹא יָדָע. וַיָּבֹאוּ אֲנָשִׁים מִשְּׁכֶם מִשִּׁלוֹ וּמִשֹּׁמְרוֹן שְׁמֹנִים אִישׁ מְגֻלְּחֵי זָקָן וּקְרֻעֵי בְגָדִים וּמִתְגֹּדְדִים וּמִנְחָה וּלְבוֹנָה בְּיָדָם לְהָבִיא בֵּית יְהֹוָה" (ירמ' מא,ד-ה)

התיאור תמוה, שכן מדובר לאחר חורבן המקדש – "בית יהוה," ואם כן היכן תכננו האנשים להקריב את מנחתם?

מתיאורם עולה לכאורה שהם היו מודעים לחורבן ירושלים והמקדש ולכן התנהגו באבלות, אז מה קורה פה?

בחודש תמוז שנת  410 לפנה"ס החריבו המצרים המקומיים את המקדש העתיק של הקהילה היהודית באי יב אשר במצרים, אז שלחו קריאה לעזרה ליוחנן הכהן הגדול בירושלים, אך זכו להתעלמות. לאחר  3 שנים,  407 לפנה"ס, פנו אל בגוהי הפחה של יהודה, לקבלת אישור לבנות את מקדש-יב מקדש בו יוכלו להקריב קרבנות הן מן הצומח והן מן החי:

"אגרת ממך תישלח אליהם על מקדש יהו האל לבנותו ביב הבירה כפי שהיה לפנים. והמנחה והלבונה והעולה יקריבו על מזבח יהו האל בשמך" )אוסף תעודות ארמיות ממצרים העתיקה, א' אגרות, עמ' 70).

באגרות מאוחרות יותר נאמר שהבקשה אושרה אבל לא בשלמותה:

"ומקדש יהו האל שלנו ייבנה ביב הבירה כאשר לפנים בנוי היה, וצאן, שור, עז כליל לא יעשה שם, אלא לבונה )ו(מנחה ]יקריבו שם]" )שם, עמ' 78), "לבנותו במקומו כשאר היה לפנים. ומנחה ולבונה יקריבו על המזבח ההוא כפי אשר לפנים היה נעשה" )שם, עמ' 76).

הבקשה המקורית היתה לאשר הקמת המקדש ביב מחדש כפי שהיה לפני חורבנו, שכלל פולחן לא רק של "מנחה ולבונה" אלא אף של "עולה" – כלומר הקרבת קרבנות מן-החי. אך האישור ניתן רק עבור פולחן של מנחות - "לבונה ומנחה", ולא זבחים – "צאן, שור, עז כליל". מדברים אלו נראה שהיתה הבחנה חוקית בין מקום פולחן מצוצמם של מנחה ולבונה לבין מקום פולחן מלא הכולל אף קרבנות מן-החי.

מהסיפור אודות קבוצת האבלים שבאו מאזור שכם והשומרון לפולחן ב"בית יהוה" בירושלים, עולה כאמור שהפולחן המשיך במקום המקדש בירושלים גם לאחר חורבנו. אך סביר יהיה לשער שלא לחינם נאמר כי הם עלו "וּמִנְחָה וּלְבוֹנָה בְּיָדָם לְהָבִיא בֵּית יְהֹוָה" (ירמ' מא,ה).

אם החריבו הבבלים את המקדש בירושלים איך נתנו לפולחן להמשיך שם? נראה איפוא שהגבילו את אופי הפולחן במקום המקדש לפולחן מצומצם של "מנחה ולבונה" בלבד ואסרו הקרבת קרבנות מן-החי, בדומה למה שאירע מאוחר יותר במקדש-יב בתקופה הפרסית.

מעניין לציין, שבספר עזרא מובא קטע המתואר כציטוט מתוך צו האישור של כורש הגדול לבניית המקדש בירושלים: "בשנת אחת לכורש המלך, כורש המלך נתן צו: בית-האלהים בירושלים הבית יבנה מקום אשר זובחים זבחים" (עז' ו,ג – תרגום לעברית מתוך עולם התנ"ך, דניאל עזרא ונחמיה, עמ' 162).

סביר להניח שאם אכן הסטטוס-קוו החוקי בזמן גלות בבל איפשר פולחן של מנחה ולבונה במקום המקדש בירושלים, הוא נמשך לאורך כל התקופה הבבלית עד להשתלטותו של כורש הגדול. ואם כך, ייתכן שמה שעומד מאחורי הרשיון החדש, הוא שכעת כורש היה צריך רק להרחיב את האישור הפולחני )מלבד עצם בניית המקדש עצמו( לאשר אף פולחן קרבנות מן-החי – זבחים.

)ראו על כך אצל עודד ליפשיץ, ירושלים בין חורבן להתחדשות: יהודה תחת שלטון בבל, יד בן-צבי י-ם, 2004, עמ' 144-145).

[פורסם על-ידי בעבר כבר באתר הקודם של "מקרא וביקורת" - 03/04/2019]