סתירה: האם התורה אוסרת לאכול נבלה וטרפה?
ב'ספר הברית' נאמר אודות אכילת בשר בהמה שנטרפה: "ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשלכון אתו" (שמ' כב,ל). ס"ד מרחיב את האיסור לכל בשר נבילה: "לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכר לנכרי כי עם קדוש אתה לה' אלהיך" (דב' יד,כא).
לעומת סה"ב וס"ד, מעיון בס"כ עולה, כי אסכולה זו סבורה שאין איסור על העם לאכול נבלה וטרפה, איסור כזה חל על הכהנים בלבד!
ראה "וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה הנגע בנבלתה יטמא עד הערב. והאכל מנבלתה יכבס בגדיו וטמא עד הערב והנשא את נבלתה יכבס בגדיו וטמא עד הערב" (ויק' יא,לט-מ).
כוונת הפסוק היא שבהמות האסורות באכילה – עליהם כבר נאמר "מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ טְמֵאִים הֵם לָכֶם" (שם,ח), אבל "מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה" אין איסור נגיעה כבבהמות האסורות באכילה, ובכל זאת עצם הנגיעה והאכילה מטמאת – "הנוגע בנבלתה" ו"האוכל מנבלתה" נטמא.
משמעות הפסוק בפשטות היא, שאין איסור אכילה של נבלת בהמה המותרת באכילה.
כך משתמע ממקור נוסף: "כִּי-נֶפֶשׁ כָּל-בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא, וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל-בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כָּל-בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא, כָּל-אֹכְלָיו יִכָּרֵת. וְכָל-נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל נְבֵלָה וּטְרֵפָה בָּאֶזְרָח וּבַגֵּר וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד-הָעֶרֶב וְטָהֵר. וְאִם לֹא יְכַבֵּס וּבְשָׂרוֹ לֹא יִרְחָץ וְנָשָׂא עֲוֺנוֹ" (ויק' יז,יד-טז).
הנה לנו מקום נוסף בו מדובר אודות אדם שאכל נבלה וטרפה, וזאת מבלי להזכיר שהדבר אסור, משתמע מכך לכאורה שזהו דבר המותר. בולט הדבר שבעתיים בהשוואה לניסוח התקיף של האיסור באכילת דם הנזכר לפניו.
לפי זה יובן האיסור הייחודי הנאמר לגבי הכהנים: "נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה אני ה'" (ויק' כב,י) – ס"כ מזכיר איסור אכילה של נבלה וטרפה רק לגבי כהנים, ומהטעם שאכילת נבלה וטרפה מטמאת וכדלעיל, ולכהן אסור להטמא.
מכיון שלפי ס"כ אין איסור אכילה של בשר נבלה וטרפה על כל נפש בישראל, יובן שהיה צורך לציין איסור כזה לגבי הכהנים, המצווים לשמור על קדושתם ולא להטמא.
כך גם משתמע מהאיסור המיוחד הנאמר לגבי חֵלֶב נבלה וטרפה: "וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכל לא תאכלהו: כי כל אכל חלב מן הבהמה אשר יקריב ממנה אשה לה' ונכרתה הנפש האכלת מעמיה" (ויק' ז,כד-כה).
אם נניח שס"כ מסכים שישנו איסור אכילה כלל ישראלי של בשר נבלה וטרפה כסה"ב וס"ד, למה היה צורך להדגיש איסור על אכילת החלב של הנבלה או הטרפה?
אך אם ס"כ סבור שאין איסור כללי של אכילה בשר נבלה וטרפה, יובן שהיה צורך להדגיש איסור אכילת חלבם.
יש לציין שגם יחזקאל הכהן הצדוקי, מזכיר בדומה לס"כ איסור אכילת נבלה וטרפה לכוהנים בלבד – "כָּל נְבֵלָה וּטְרֵפָה מִן הָעוֹף וּמִן הַבְּהֵמָה לֹא יֹאכְלוּ הַכֹּהֲנִים" (מד,לא).
מסקנת הדברים: סה"ב וס"ד אוסרים אכילת בשר נבלה או טרפה לכל אחד מישראל, ואילו ס"כ סבור שאיסור האכילה חל רק על הכהנים המצווים לשמור על קדושתם ולא להטמא.
[עיקרו פורסם על-ידי במקור בפורום ביקורת המקרא באתר היידפארק – 19/1/2012]
האם נבלת בהמה טהורה מטמאת?
נאמר "אוֹ נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בְּכָל-דָּבָר טָמֵא אוֹ בְנִבְלַת חַיָּה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת שֶׁרֶץ טָמֵא וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא טָמֵא וְאָשֵׁם" (ויק' ה,ב).
למה נבלת בהמה טהורה אינה נזכרת בפסוק? הרי גם היא מטמאת בנגיעה בה – "וְכִי יָמוּת מִן-הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר-הִיא לָכֶם לְאָכְלָה הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָהּ יִטְמָא עַד-הָעָרֶב" (ויק' יא,לט). האם ישנה כאן סתירה אם נבלת בהמה המותרת באכילה מטמאת או לא?
אם עצם ההיטמאות היא האיסור זה מובן, כי הרי אסור לגעת בנבלת בהמה טמאה "מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ טְמֵאִים הֵם לָכֶם" (ויק' יא,ח), אבל אין איסור נגיעה בנבלת בהמה טהורה אף שהנגיעה עצמה מטמאת כנ"ל.
אך יש פסוק אחר ממנו עולה לכאורה הסתירה הזו: "וְנֶפֶשׁ כִּי-תִגַּע בְּכָל-טָמֵא בְּטֻמְאַת אָדָם אוֹ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּכָל-שֶׁקֶץ טָמֵא וְאָכַל מִבְּשַׂר-זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַיהוָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ" (ויק' ז,כא).
כאן יש בעיה, למה נזכרה רק נבלת בהמה טמאה ולא גם בהמה טהורה, הלא אף נבלת בהמה טהורה מטמאת כנ"ל?
ולמה בזמן הטומאה אם אכל הטמא מהשלמים לא יהא חייב כרת? למה שדינו יהיה שונה מטמא מנבלת בהמה טמאה?
יתכן שיש כאן אכן סתירה אם נבלת בהמה טהורה מטמאת בנגיעתה או לא. ע"פ ויק' יא הנגיעה מטמאת, אף שאין איסור בנגיעה (כי מותר לאכול את הנבלה). ואילו ע"פ ויק' ז (ואולי אף ה,ב) נגיעה בנבלת בהמה טהורה אינה מטמאת.
תגובות
הוסף רשומת תגובה