בפוסט זה אציג את הטענה שמחבר ספר קהלת היה אדם דיי “כופר” ,כשעורכים מאוחרים יותר “קידשו” את הספר באמצעות השתלת פסוקים שידגישו את חשיבות האמונה באל ובמשפטו.
ספר קהלת מסתיים בקטע הבא: "וְיֹתֵר שֶׁהָיָה קֹהֶלֶת חָכָם עוֹד לִמַּד דַּעַת אֶת הָעָם וְאִזֵּן וְחִקֵּר תִּקֵּן מְשָׁלִים הַרְבֵּה. בִּקֵּשׁ קֹהֶלֶת לִמְצֹא דִּבְרֵי חֵפֶץ וְכָתוּב יֹשֶׁר דִּבְרֵי אֱמֶת. דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד. וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר. סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם. כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָּם אִם טוֹב וְאִם רָע" (יב,ט-יד).
על קטע זה יש להעיר ,שהרי קטע זה שונה מכל שאר הספר .שכן בניגוד לשאר הספר הכתוב בגוף ראשון (כגון "ראיתי", "הייתי" וכדומה) ,קטע זה נכתב בגוף שלישי.
גם שני הפסוקים המסיימים את הקטע ,לכאורה סותרים את הקו המרכזי של הספר ,על מה חשוב לעשות בחיים. ראה פסוקים כגון "הִנֵּה אֲשֶׁר רָאִיתִי אָנִי טוֹב אֲשֶׁר יָפֶה לֶאֶכוֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִרְאוֹת טוֹבָה בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ מִסְפַּר יְמֵי חַיָּיו אֲשֶׁר נָתַן לוֹ הָאֱלֹהִים כִּי הוּא חֶלְקוֹ" (ה,יז).
והנה רשב"ם (נכדו של הפרשן המקראי רש"י) העלה לראשונה טענה ,שפסוקים אלו לא נכתבו בידי המחבר ,אלא נכתבו בידי עורכי הספר .לדבריו "אותם אשר סדרוהו ,אמרו מכאן ולהבא" .ראה גם דברי ר' דוד אלטשולר בפירושו "מצודת ציון" (יב,ח), המעלה אפשרות כזו" :הבל הבלים אמר הקהלת – יתכן שאלה דברי המעתיק את הספר" .הנחה זו מקובלת כיום על רוב חוקרי המקרא.
אם אכן קטע זה הינו תוספת מאוחרת ,שנוסף ע"י עורכי הספר .מה איפוא ביקשו העורכים לומר בקטע זה?
בקטע משפט המעורר תשומת לב מיוחדת: "וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר" (יב,יב). לכאורה יש כאן ביקורת מרומזת על מחבר הספר ,שאת ה"עיקר" (ע"פ השקפת העורך) לא הדגיש המחבר. המחבר מאריך לההביל את החיים ואת הנאות החיים ,אבל את ה"עיקר" – יראת האלהים ושמירת מצוותיו, הוא אינו מדגיש.
ולכן העורכים מדגישים את העיקר לדעתם: "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם. כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָּם אִם טוֹב וְאִם רָע" (יב,יג-יד).
בדבריהם שתי נקודות עיקריות :א' ,תכלית חיי האדם בעולם היא יראת האלהים ושמירת מצוותיו .ב'" ,יש דין ויש דיין" על כל מעשה ומעשה של האדם.
אמנם יש להעיר ,שגם בספר עצמו ישנם משפטים עם תוכן דומה .להלן כמה דוגמאות:
א) "כִּי גַּם יוֹדֵעַ אָנִי אֲשֶׁר יִהְיֶה טּוֹב לְיִרְאֵי הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר יִירְאוּ מִלְּפָנָיו. וְטוֹב לֹא יִהְיֶה לָרָשָׁע וְלֹא יַאֲרִיךְ יָמִים כַּצֵּל אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יָרֵא מִלִּפְנֵי אֱלֹהִים" (ח,יב-יג).
ב) "וְדָע כִּי עַל כָּל אֵלֶּה יְבִיאֲךָ הָאֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט" (יא,ט).
ג) "וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ" (יב,ז).
אז אמנם ניתן לשער ,שכפי שהעורכים הוסיפו קטע לסיום הספר ,כך הוסיפו ו"תיקנו" בתוך הספר .ונראה כי ניתן למצוא רמזים לביסוסה של השערה זו.
אם ניקח למשל את הדוגמה השניה ,ונבחן אותה כחלק מהקטע בה היא נמצאת .נבחין כי לכאורה משפט זה אינו חלק מקורי מהקטע (או לכל הפחות הוא משפט שנכתב במאמר המוסגר).
ראה "שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶךָ וִיטִיבְךָ לִבְּךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶיךָ וְהַלֵּךְ בְּדַרְכֵי לִבֶּךָ (וּבְמַרְאֵי) [וּבְמַרְאֵה] עֵינֶיךָ וְדָע כִּי עַל כָּל אֵלֶּה יְבִיאֲךָ הָאֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט. וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ כִּי הַיַּלְדוּת וְהַשַּׁחֲרוּת הָבֶל" (יא,ט-י).
נדמה כי המשפט הזה ,בא להעיר על המילים שלפניו שמשמען היתר להנות מהחיים הצעירים ,ואף סותרים לכאורה את האמור בתורה: "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם" (במ' טו,לט).
המשפט הזה ,קוטע את דברי המחבר המייעץ לבחור לשמוח ולא לכעוס ,ולנצל את הגיל הצעיר "להנות מהחיים".
ואכן בתלמוד הבבלי מובאת דעה שמוצגים כאן דברים של שני דוברים שונים וסותרים" :אמר רב הונא :מאי דכתיב שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותיך והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט? עד כאן דברי יצר הרע מכאן ואילך דברי יצר טוב" (שבת סג,ב).
גם בדוגמה הראשונה ישנה בעיה דומה .ראה "אֲשֶׁר אֵין נַעֲשָׂה פִתְגָם מַעֲשֵׂה הָרָעָה מְהֵרָה עַל כֵּן מָלֵא לֵב בְּנֵי הָאָדָם בָּהֶם לַעֲשׂוֹת רָע. אֲשֶׁר חֹטֶא עֹשֶׂה רָע מְאַת וּמַאֲרִיךְ לוֹ כִּי גַּם יוֹדֵעַ אָנִי אֲשֶׁר יִהְיֶה טּוֹב לְיִרְאֵי הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר יִירְאוּ מִלְּפָנָיו. וְטוֹב לֹא יִהְיֶה לָרָשָׁע וְלֹא יַאֲרִיךְ יָמִים כַּצֵּל אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יָרֵא מִלִּפְנֵי אֱלֹהִים. יֶשׁ הֶבֶל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יֵשׁ צַדִּיקִים אֲשֶׁר מַגִּיעַ אֲלֵהֶם כְּמַעֲשֵׂה הָרְשָׁעִים וְיֵשׁ רְשָׁעִים שֶׁמַּגִּיעַ אֲלֵהֶם כְּמַעֲשֵׂה הַצַּדִּיקִים אָמַרְתִּי שֶׁגַּם זֶה הָבֶל" (ח,יא-יד).
המשפט (באדום) סותר את המשפט שלפניו וגם את ההמשך .בעוד הם מדברים על המציאות בה הרשעים אינם נענשים ,הוא מתכחש למציאות זו ואומר כי הרשעים אינם מאריכים ימים ולא טוב להם.
אין דוגמאות אלו ראיות חותכות שאכן העורכים הוסיפו משפטים "מתקנים" גם בגוף הספר ,אם כי יש בהם כדי לסייע לביסוסה של השערה כזו .אם נקבל שהקטע הסיום בספר הינו תוספת ,אין סיבה לשלול אפשרות שגם נוספו משפטים ונעשו "תיקונים" גם בגוף הספר. (ראה בענין זה בהרחבה בספר "מבוא לספרות המקרא" ,פרופ' אלכסנדר רופא ,עמ' 410-411).
אם אכן יש אמת בהשערה כי העורכים גם התערבו בגוף הספר ,יוצא איפוא כי מחבר ס' קהלת היה אדם די "כופר" בעיני העורכים ,אך כנראה התפעלו העורכים מחכמתו ומליצותיו של המחבר ,וחשבו שעם מעט תיקונים יהיה ניתן לקדש את הספר.
יש להוסיף שפרופ' אלכסנדר רופא בספרו הנ"ל (עמ' 411הע' 18) מעיר שיש בניסוח של הפסוקים הנוספים לכאורה – "אֲשֶׁר חֹטֶא עֹשֶׂה רָע מְאַת וּמַאֲרִיךְ לוֹ כִּי גַּם יוֹדֵעַ אָנִי אֲשֶׁר יִהְיֶה טּוֹב לְיִרְאֵי הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר יִירְאוּ מִלְּפָנָיו. וְטוֹב לֹא יִהְיֶה לָרָשָׁע וְלֹא יַאֲרִיךְ יָמִים כַּצֵּל אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יָרֵא מִלִּפְנֵי אֱלֹהִים" (ח,יב-יג) ,דבר חריג לס' קהלת.
שהרי בפסוק זה הניסוח הוא "יודע אני" בל' הווה ,בעוד בכל מקום אחר בספר ,הניסוח הוא בל' עבר – "ידעתי" (א,יז ,וג,יב ויד), "ידעתי גם אני" (ב,יד)" ,ראיתי אני" (ב,יג וכד)" ,אמרתי אני" (ב,א וטו ,וג,יז ויח) ו"דברתי אני" (א,טז) וכדומה ,מה שמחזק יותר את ההשערה שישנה כאן תוספת מאוחרת של העורכים.
[הדברים פורסמו על-ידי בפורום ביקורת המקרא באתר היידפארק – ,4-5/11/2009עם תיקוני ניסוח]
במדרש נאמר "בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת ,מפני שמצאו בו דברים שהם מטים לצד מינות .אמרו :זה חכמתו של שלמה , שאמר 'שמח בחור בילדותך' .משה אמר' :ולא תתרו אחרי לבבכם' .שלמה אמר 'והלך בדרכי לבך' – הותרה הרצועה לית דין ולית דיין .כשאמר 'כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט' ,אמרו :יפה אמר שלמה" (קהלת רבה, יא,ט).
לא מובנת לכאורה טענתם של החכמים "הותרה הרצועה, לית דין ולית דיין" אם המשפט "ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט" היה שם מלכתחילה?
לאחר שנוכחנו בזרותו של קטע משפט זה בפסוקים ,ניתן לשער שחכמים הם אלו שהכניסו את קטע המשפט ה'מבהיר' שאכן ישנו דין וישנו דיין בניגוד למשתמע מדברי המחבר.
[הדברים פורסמו על-ידי בפורום ביקורת המקרא באתר היידפארק – 22/9/2013]
תגובות
הוסף רשומת תגובה